הכאבים שלי התחילו בגיל 5 ומגיל 16 נהייתי תקועה במיטה לפחות יומיים בשבוע, עם כאבים נוראיים בבטן ובמפרקים.

תכנתתי להמשיך לבלות את כל זמני במיטה, סגורה בבית כי בדידות, מרירות וייאוש היו מנצחים אותי. עדיין הייתי בבלגן הזה אם לא הייתי מתקרב למוות

במשך יותר מ-20 שנה שרדתי במקום לחיות. הייתי מוגבל, חסום על ידי הגוף שלי. לא יכולתי להתחייב או לתכנן לטווח הבינוני או הארוך כי בכל עת הכאב יכול להופיע. וסבלתי מכאבים קיצוניים

המצב הזה היה בלתי נסבל, הרגשתי לבד, אף אחד לא הצליח להבין את מידת המצוקה שלי. אפילו לא תיארתי לעצמי שאוכל לצאת מהמצב הזה כיוון שהתאכזבתי, שוב ושוב, מרופאים או מטפלים. חשבתי שניסיתי הכל ושום דבר לא יכול לעזור לי. המצב שלי נראה חסר סיכוי.

השלמתי עם ההישרדות כך עד ליום שבו עברתי תאונת דרכים קשה שכמעט הרגה את ילדיי ואותי.
פחדתי – העובדה שהגוף שלי לא אמין לא רק השפיעה על חיי, אלא גם סיכנה את חיי ילדיי! תפס אותי פחד בל יתואר…הייתי מעדיף להיעלם מאשר להרגיש את הכעס הזה כלפי הגוף שלי, כלפי עצמי וכלפי אלוהים.

הרגשתי כל כך עצוב שהגוף שלי לא יכול לתפקד
התפוגגתי לאט לאט
הרעיון שאני יכול להזיק לילדים שלי בגלל המחלה שלי התאבן אותי,
הייתי משותק

זה בהחלט היה חייב להשתנות. אחרת הסתכנתי לסבול יותר ויותר ולהיות תלוי באחרים לפעולות בסיסיות (נהיגה, בישול, טיפול בילדים שלי וכו')
לא יכולתי להמשיך ולהיחלש ככה ולא יכולתי לסמוך על הגוף שלי.
לא יכולתי להמשיך להיעדר באופן קבוע כשהילדים שלי היו צריכים אותי.

העניין הוא שלא הכרתי מישהו שיכול לעזור להקל על הכאב שלי. לא היה לי מושג מאיפה להתחיל. לא רציתי לנסות תרופות חדשות שאכזבו אותי כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא עבדו מספיק זמן. במיוחד מכיוון שתופעות הלוואי היו לרוב מתישות כמעט כמו הכאב עצמו.

החלטתי לשנות דברים כי לא רציתי שהכאב יהפוך לבלתי נסבל כל הזמן ובסופו של דבר יהרוס את כל הרגעים המשפחתיים היקרים. סירבתי להיחסם סופית בגוף שכבר לא תמכתי בו

אז החלטתי להשקיע את כל מה שיש לי כדי למצוא את הדרך להחלמה. ריפוי לחיות סוף סוף חיים שהייתי רוצה.

באמת ובתמים רציתי להרגיע את הכאב שלי ולבסוף לבטוח בגוף שלי. לא הייתי מוכנה לוותר על החלום להיות גאה בעצמי ולהשתתף באופן פעיל בהתפתחות ילדיי.

כשהבנתי שהכאב שלי קשור לעולם הפנימי שלי, התחלתי בניסיון ללכת לפסיכולוג.
ביליתי חודשים בחידוש בעיות מבלי למצוא פתרון. בהתחלה זה אפשר לי לבטא את הקשיים שלי והביא לי קצת שקט נפשי. אבל פספסתי את עבודת היסוד, ולעורר את העבר שלי היה קשה מדי. פתאום התעוררו הכאבים שלי והתעצמו. הייתי תקוע יותר ויותר במיטה שלי והתייאשתי מלמצוא יום אחד את הפתרון שיעזור לי לצאת מהסבל הזה.

מאוד רציתי להיות רעיה ואמא חזקה ואמינה.

העניין הוא שלא הצלחתי להבין איך לרפא את הפצעים הפנימיים שהעירו את הכאב הפיזי שלי. איך להבין מה הכאבים האלה אומרים לי ואיך להרגיע אותם.
התחלתי להאמין שלעולם לא אמצא דרך לרפא ושאף אחד לא יכול לעזור לי.
הסתכנתי לבלות את כל חיי בתחושת הבדידות הקיצונית הזו, המרירות הזו של הבנה לא נכונה.

הרגשתי נורא כי ידעתי שהילדים שלי צריכים אותי ולא יכולתי לתת להם מה שאמהות אחרות נותנות לילדים שלהן.

אי הנוחות שלי גברה כי ניחשתי שהם מרגישים חוסר, שאני נותן להם דוגמה רעה. התביישתי באמא שהייתי. לא יכולתי להשתתף באופן פעיל בחיי המשפחה שלי. בעלי היה צריך לעבוד עבור 2, להיות הורה עבור 2… הרגשתי מאוד אשמה

הרגשתי כישלון כאמא ואישה. היה לי כל הזמן רושם של "חסר תועלת", של חסר תועלת.

אבל למזלי, הכל השתנה כשגיליתי שאנחנו יכולים לשחרר במהירות וביעילות פצעים רגשיים שהיו נטועים בנו במשך עשרות שנים.

הבנתי שאני חייב